<h1>ספר החינוך מצוה רנ"ה</h1>
<h2>דף סה.</h2>
שלא לעשות מעשה אוב ולא נפנה אחריו, כלומר שלא נשאל בו, שנאמר [ויקרא י"ט] אל תפנו אל האובות. והענין הוא שמקטירין קטרת ידועה ועושין מעשים ידועים ובאותם העניינים ידמה לאדם שישמע דבור מתחת השחי שיענה לו במה שישאל, זהו מין אחד ממיניו. ולשון ספרא, אוב זה פיתום המדבר משחיו. משרשי מצוה זו מה שכתבנו באיסור מנחש ומעונן, ומכיון שכל אלו ההבלים גורמין לו לאדם להניח דת האמת העקרית ואמונת השם ויפנה אחר ההבל ויחשוב כי כל אשר יקרהו יהיה עליו דרך מקרה, ושיהיה בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ואותן תחבולות שיעשה, וכל זה איננו שוה לו כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשה הכושר או החטא אשר יעשה האדם יתחדשו עליו מעשים אם טוב ואם רע, כמו שכתוב [איוב ל"ד] כי פועל אדם ישלם לו, ועל זה ראוי לו לאדם להשכין כל מחשבותיו ולכוין כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד שיש בענין זה של אוב וידעוני צד עבודה זרה. פרטי המצוה בפרק שביעי מסנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ועשה מעשה האוב במזיד ועדים נסקל, ואם אין עדים והתראה בכרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, והנשאל בהן בלאו, ואם כיוון מעשיו ועשה כמאמרן לוקה.
